בתולה לאלפים - איורים

מיכל מריון אהבה את סבו. הוא היה יושב ומתבונן בשיער ובזקנו של סבו מונחים על כתפיו וחזהו באותה יראת כבוד כמו שצופים במים של מפל זזים. כשהיה קטן הוא הורשה לעשות קנים בשיער של סבו, ובמשך שנים רבות הוא האמין שהוא בקע מביצה בקן כזה.

סבא שלו היה שר לו שירי ההרים והים, אבל יקרים במיוחד למיכל וגם לזקן היו שירי המקומות העמוקים של כדור הארץ, של מפולות שלגים בלתי נראות בחושך, של נחלים קרים שמזמררים לבדם דרך מערות לא מבוקשות. בורות לוחשים.

ערב אחד נראה היה שהשמש שקעה בכחול וכסף, והאיש שתק, וחסר סבלנות במהירות כלפי נערו היקר. למחרת בבוקר הלך האיש ממיטתו לפני שבא הילד להעירו, ולא נמצאו באף אחד מהמקומות שבהם נהגו לשחק ולדבר.

מיכל הלך אל מכונת התה, שאיתה היה חבר טוב וצעיר. היא הייתה מבוגרת וקרחת, ולבשה הרבה גלימות גסות, וקראה לילד "מייהל". ראשה הסתובב כשהיא בחישה בתה כששמעה את סיפורה של מיכל, והיא שתתה הרבה פיות של תה לפני שענתה לאט.

היא אמרה לו שיבוא אחד ויראה לו מה עליו לעשות, והוא יכיר את האדם הזה לפי ריח, כמו של ציפורני חתול בוערות. מיכל גרה עם מכונת התה יום וחצי. הוא כרת עצים למדורה כשחתיכה נפלה בבריכה ליד ביתה. כשהושיט יד אליו, זה ריחף ממנו. הוא בחוכמה לא המשיך את זה, אלא הניף את הגרזן שלו.

המים ניתזו, וכשהמשטח השבור התבהר הוא ראה גוש כהה על הקרקעית שזזה ושינתה צורה.

ואז זה קם. מה שנראה קטן כמו קיפוד במים ניצב זקוף כמו זרבובית מזרקה, ללא כל חיה או עידוד, גבוה כמו זקן וצר כמו כלב. כשהיא עברה דרך פני המים היא גילתה, במקום עור שחור, פיזור של צבעי מסיבה מעופשים על רקע צהוב אבן. צורתו הייתה של אדם רזה מאוד עם זרועות קצרות מאוד, לבוש ומכוסה תרנגולות מרוטות, או מגדל קטן של שרימפס גדול הנמצא במחלוקת מתמשכת על הבעלות על חבריהם השונים.

מיכל לא תקף אותו מיד, מבלי לדעת את כוונותיו, אבל הוא ישמור על מרחק. זה יהיה קשה, מכיוון שהיצור נמשך לעברו בקלות כמו תורן של ספינה קטנה, ובצאתו מהמים, רץ אחרי רגליה הנמלטות של מיכל כמו תולעת כועסת ושיכורה.

מיכל לא היה רץ במיוחד, למרות שהוא אהב לרוץ. עם זאת, הוא חשב שיברח מהר מהרודף הזה, שהסתובב ומעד בצורה מרשימה אך ללא מטרה. הוא השמיע צליל גרגור כל כך עמוק בגופו, עד שהוא לא נראה שייך לו.

בכל חלל פנוי נראה היה שמיכאל מרוויח עליו, אבל בכל מכשול או מדרון, שבו מיכל נבלם, הצ'ייסר נע מהר יותר, כך שהיה קרוב למיכל פעמים רבות. הוא עצר בשדה והניף את הגרזן באיום. היצור סובב אותו מידו עם טפרים רבים כמו סנפירים.

מיכל נתקל בכוס, אבל עבר רק כמה צעדים פנימה, כששמע צליל כמו בגדים רטובים ולחם שנקרע. הוא הפעיל את הרגע, וראה את הרודף שלו מפוזר על פסולת העלים כמו ירקות רקובים שנפלו מגן עדן.

הוא התקרב, והבין תחילה עד כמה היצור מריח רע. אבל ברגע שהוא התרחק מהשרידים הוא הבין ריח שונה מאוד בקרבת מקום: זה של ציפורני חתול שרופה.

הוא לא ראה אף אחד, אבל הריח היה חזק מספיק כדי שיעקוב אחריו. זה הוביל אותו לעץ שעמד הכי קרוב, וזה היה מובן. הוא הסתובב סביב העץ ולא מצא איש, והחליט לטפס עליו. ברגע שחשב כך הריח התחזק, כאילו מסכים איתו. הוא היה מטפס טוב יותר מאשר רץ, אבל היה לו קושי עם העץ הזה. כשבין הענפים נראה שהוא לא מסוגל לנוע לשום כיוון. הוא טיפס למעלה, אבל עדיין לא יכול היה לזוז הצידה, או לדעת אם מישהו אחר נמצא בעץ.

הוא תהה אם העץ מבין כמה גבוה הוא באמת. כשהרים את מבטו אל הצמרת מחוץ לעץ, הוא לא היה גבוה יותר מבית צעיר, אבל עכשיו הוא המשיך למצוא ענפים מעליו כשהוא בוודאי היה הרבה יותר גבוה מזה.

הענפים לידו נכנעו לפתע, והוא החליק הצידה. הוא מצא את עצמו מחליק במורד מדרון ירוק של ענפים עלים, נדהם מכך שלא תפס כבר הרבה פעמים שבר או רסיס.

אחר כך הסתובב וראה שהעץ מעוצב כמו חצוצרה, והוא מחליק למטה אל צווארו: חור שחור המוביל למטה בתוך גזע העץ.

הוא ראה, והרגע הבא היה בתוך תא המטען, וכל האור נעלם. קווי המתאר בפנים רמזו על גרון, אך לא נכנע כאשר הוא צנח ורעד על פניהם. בענפים שמעל ובתוך הגזע נראה היה שהוא מחליק למטה רחוק יותר ממה שטיפס למעלה.

הוא יצא שוב אל האור בין כמה שורשים שנמתחו, חשופים למחצה, לאורך גדה גדולה. הוא הגיע לנוח למרגלות הגדה בערימת עפר, עם סנטר וחבול בפרקי אצבעות.

ריחם של ציפורני החתול השרוף נעלם, והוחלף בריח חדש, ובכל זאת ריח שנראה שהוא זוכר: חריף, מר-מתוק ובשר. על הקרקע לפניו שכב ילד בן גילו, אך עם קווי המתאר הפלומתיים של זקן היה צעיר מכדי שיהיה לו. לעורו היה ברק כסוף, ונראה היה שהוא תורם לחלק כלשהו מהריח, כמו מקהלת נערים בתזמורת.

מיכל זחלה קדימה והתכופפה על פניו של הילד. הילד חייך בלי לפקוח את עיניו, וערער את שיערו של מיכל, כאילו הוא לא צריך את עיניו פקוחות כדי לראות.

הילד התיישב ברגליים שלובות ואמר ששמו \u201cMirien, סילבן.\u201d

מיריין הציעה להאכיל אותו, ומיכאל שמחה לקבל אחרי הריצה, הטיפוס והנפילה שלו. מיריין החזיקה קשת קטנה מספיק כדי להפסיד בקערת מרק, כל חלק דק כחוט, ובנוי כל כך שאפשר היה לירות בו ביד אחת. לא עברו רגעים רבים עד שמירין הפילה יצור בעל יופי רב. זה היה כמו חרק גדול; כל רגל הייתה ארוכה כמו יד, והשתיים האחוריות היו יותר מפי שניים באורך, כמו רגליו של קטידיד; צורת ראשו הייתה כמו שועל זקן ללא אוזניים; גופו היה גלילי וארוך; הכנפיים שלו היו ארוכות יותר מהאמה של מיכל: שקופות, מלאות ססגוניות כחולות, סגולות וירוקות.

מירין הוציאה סכין ארוכה ודקה, והחלה להכין את המלכוד.

\u201cזו פיה. זה צריך סכין מחושלת כדי לחתוך אותם. בלעדיו, אפילו הגרזן שלך לא יעשה כלום.\u201d

מיכל תהתה איך הוא יודע על הגרזן שלו.

מיריין יצרה ניצוץ באיזה טינדר שאסף. מיכל הייתה מבולבלת איך יצר את הניצוץ: נראה היה שהוא עשה זאת על ידי קשירת צמחים שונים ומשיכת הקשר במהירות. הוא בישל את בשר הפיות בעשבי תיבול שאסף, בסיר שבנה בעלים במיומנות.

ריח הבישול היה מורכב, פרחוני, אבל עם ריח מובהק דמוי דם, שמיכאל מצאה די מטריד. זה הוסיף פן פרוע יותר, פחות צפוי או מנחם לריחות שסבבו אותם. מיכל הייתה אסירת תודה שלא הצליח למצוא את אותו גוון בטעם האוכל, שהיה מעקצץ, חם ולמרבה הפלא לא מימי הביניים.

אחרי שהבנים אכלו, מיריין אמרה שהוא ימצא את סבא של מיכל. הוא לא אמר את זה כאילו עושה מעשה טוב, אבל כמו שגבר היה אומר לילד, אני אעשה את זה בשבילך. הוא אמר למיכל לנוע בשקט ביער, אבל למיכל לא היה סילבן. רגליים, והפיה שאכל גרמה לו לנמנם: גם לא הייתה לו בטן של סילבן. עד מהרה היה הסבך סביבם מלא בתנועה מאיימת.

הם ראו אדם שמוצא את דרכו ביער לפניהם. חיה כמו דשן עלים מבריק להפליא, בגודל של המנון לאומי, זינקה אל האדם מבין הקולות שהקיפו אותם.

נשמע קול כמו ציוץ שצלל למים, והחיה נפלה מתה. מיכל נבהלה שהדם שלה ייראה כל כך בהיר ואנושי. הוא תהה בתחושת בחילה האם הדם נלקח מבני אדם.

האיש הרים את ידו המכוסה בדם: הוא סטר בידו הריקה דרך פניה של החיה. מיכל חשבה על מה שאמרה מיריין על הגרזן שלו, ונדהמה. האיש פנה אליהם, וקול בקע משתי ידיו: \u2019cאנחנו נהרוג עוד!\u201d

שפתה של מיריין רעדה; הוא שחרר חץ על האיש. הדם התערפל מידו של האיש, והחץ הדקה עמד דומם באוויר. ואז שריקה טיפסה מטה אל טווח השמיעה האנושי, והחץ ריחף באיטיות לאור לרגלי מיריין.

הוא עמד זקוף כמו צבי, סימן למיכל בשקט לברוח, וזינק משם. נדמה היה שקול נמוך יותר מרחף את חושיו של מיכל, אבל הוא הצליח לראות את חיץ הסילבון מטה אל דופן העץ.

מיכל רצה לעבר האיש, ירדה על ברכיו והתחננה בפניו שישחרר אותם.

האיש הניח את ידו על פניה של מיכל; גל של תנועה וכאב מילאו את ראשו; שערו עלה ורקד.

ואז השתנתה התנועה לחלוטין: צחוק צלצל דרכו מהאצבעות שנלחצו על פניו. שתי הידיים צחקו, אבל זה לא היה צחוק צוהל. שיערה של מיכל עלה שוב, והצחוק הוכפל. אחת הידיים נגעה באף של מיכל, שערו הסתחרר והידיים מחאו כפיים.

עזבו את ידיו של האיש ההוא, והלכו דרך היער; אם כי עכשיו הסילבן הלך יותר בתור חבר.

הם הגיעו לאחו. מירין לא הייתה רגועה. אבל ברגע שהם נכנסו לעצים בצד הרחוק, הם ראו את סבא של מיכל כסופה בין כמה גזעים של עץ גדול, לכאורה ישן.

מיריין הצביעה והחלה לומר, \u201cהוא\u2026\u201d אבל מיכל שוב שמעה את האות השקט שלו לרוץ, וכשהסתובב, הסילבן נעלם.

מיכל רץ אל סבו, אבל אז היה מוקף בצורות מושכות.

אנשים פראיים, מזנקים כמו כלבים על הידיים והרגליים, עם שיער ארוך ומלא יער, ועיניים כמו זכוכית בוערת. הבכי שלהם נשמעו במוחו כמו זיכרונות על מותה של אמו.

ואז הגיע צחוקם של שניים, קולות מצלצלים ונוזל קורע כאילו מים נהרגים על ידי ציפורים צורחות.

האיש נדד והותיר את האחו שטוף בבשר רועד: הידיים היו מרוצות היטב.

סבא של מיכל התעורר מיד וניסה לאבק חלק מפירורי הטינה מהכתפיים של מיכל.

\u201c הם היו גמדונים, כפי שהזהירה אותי השמש. הם לקחו אותי רק כדי למשוך אותך לכאן: הם צריכים זכר בתול להקרבה שלהם, אבל רוח גדולה משלהם הביאה אותה לחורבן.\u201d

מיכל עזרה לזקן לרדת, והם עברו לתוך פתח בין שורשי העץ הגדול, אל הגנים הסלעיים, שרים זה ללב של זה.

FINIS